החלטה בתיק בש"פ 5046/05

• 1.            ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אהד) בב"ש 91119/05 מיום 10.5.05 לפיה נעצרו העוררים עד לתום ההליכים כנגדם.

• 2.            נגד העוררים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק בלא רשות על-פי דין. כעולה מכתב האישום, בעקבות סכסוך כספי עם המתלונן על רקע שימוש בחשבוניות פיקטיביות, קשרו העוררים קשר בצוותא עם ראמי קאסם (להלן - ראמי), לחבול במתלונן חבלה חמורה באמצעות רימון רסס. העוררים וראמי השיגו רימון רסס, שכרו כלי רכב והחליפו את לוחיות הרישוי בלוחיות רישוי גנובות. ביום 21.3.05 הגיעו העוררים וראמי לביתו של המתלונן כאשר העורר 2 וראמי שהו בתוך הרכב והעורר 1 המתין להם בקרבת מקום כשברשותו אקדח גנוב. ראמי, יצא מהרכב והתקרב אל דלת ביתו של המתלונן בעודו משחרר את ניצרת הרימון, כאשר מסיבה בלתי ידועה התפוצץ הרימון בידיו של ראמי וכתוצאה מכך, נהרג ראמי ואילו העורר 2 נפצע. העורר 1 הואשם גם בכך כי בעת הארכת מעצרו תקף קצין משטרה.

• 3.            בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בהחלטה נקבע, בניגוד לטענת העוררים, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מעשי העוררים מקימים חזקת מסוכנות אשר לא הופרכה וכי לא ניתן להפיג את מסוכנותם בחלופת מעצר. 

• 4.            בפני טוענים העוררים כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה, מה גם שכל הראיות בתיק הנן ראיות נסיבתיות. טענתם המרכזית של העוררים הנה כי יש להניח לזכותם כי ראמי, אשר נהרג כתוצאה מהאירוע, הוא שהיה היוזם, המתכנן ומבצע האירוע. כך הוא עשה, מבלי לשתף את העוררים. העוררים מדגישים כי החוב הכספי של המתלונן עמד על סך של 3,500 ש"ח בלבד ואין זה סביר לייחס להם כוונה לפגוע במתלונן בשל סכום פעוט כזה. לחלופין, טוענים העוררים כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא ניתן לשחררם לחלופת מעצר.

• 5.            המשיבה טוענת כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה. המשיבה מדגישה כי בהודעות העוררים יש סתירות ושקרים רבים וכי בשלב מאוחר יותר בחקירה הפסיקו העוררים לשתף פעולה ושמרו על זכות השתיקה.

• 6.            לאחר שבחנתי את חומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום. הרקע לאירוע אינו נתון, למעשה, במחלוקת בין הצדדים. מסתבר שלעוררים היה סכסוך כספי עם המתלונן בשל כך שהמתלונן סיפק לעוררים אשר בבעלותם אטליז, חשבונית פיקטיבית אשר לא כובדה על-ידי מע"מ. העוררים דרשו מן המתלונן שיחזיר להם את התמורה שקיבל עבור החשבוניות בסך של 3,500 ש"ח, אולם, המתלונן ביקש פרק זמן נוסף. מספר ימים לפני האירוע, הגיעו העוררים לבית קפה בו ישב המתלונן ודרשו את תשלום החוב, תוך שהם מכנים את המתלונן "שקרן" ו"רמאי", העוררים טענו בהודעותיהם כי באירוע זה, איים עליהם המתלונן כי יהרוג אותם.

• 7.            אשר לאירוע עצמו, אין חולק על כך שביום האירוע, סמוך לחצות הלילה, נשמע פיצוץ מחוץ לביתו של המתלונן. האחרון הזעיק כוחות משטרה, אך כאשר אלו הגיעו למקום, העוררים וראמי לא היו במקום. מהממצאים האובייקטיביים אשר נמצאו בזירת האירוע עולה כי הפיצוץ נגרם מרימון רסס שהתפוצץ בסמוך לדלת ביתו של המתלונן. אין גם חולק על כך שבעת ההתפוצצות וסמוך לה, שהו העורר 2 וראמי במקום ההתפוצצות, אליו הגיעו ברכב שנשכר באותו בוקר על-ידי העורר 2 וראמי מחברת השכרה. כתוצאה מן ההתפוצצות נפגע ראמי באופן אנוש, ומאוחר יותר נפטר בבית החולים מאיר בכפר סבא. אין חולק על כך שעקב ההתפוצצות נפגע גם העורר 2. ואמנם, במקום הפיצוץ נמצאו כתמי דם של העורר 2 ושל ראמי.

העורר 2 מסר בחקירתו במשטרה כי הוא נסע ברכב יחד עם ראמי, כשהאחרון יושב במושב האחורי, כאשר בשלב מסוים שמע פיצוץ אשר אירע בתוך הרכב וראה כי ראמי נפגע עקב פיצוץ רימון בתוך הרכב. העורר 2 הכחיש כל מעורבות בפיצוץ הרימון. לטענתו, הוא לא ידע על כך שראמי נושא עמו רימון. אשר לשאלה מה עשו, הוא וראמי, ליד ביתו של המתלונן, טען העורר 2, כי היו שם "ככה סתם". אציין כבר עתה, שגרסתו של העורר 2, לפיה הפיצוץ היה בתוך הרכב, אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים האובייקטיביים, מהם עולה, באופן חד משמעי, כי הפיצוץ ארע מחוץ לרכב ובסמוך לדלת ביתו של המתלונן. לגבי מטרת שכירת הרכב, טען העורר 2, כי זה נשכר כדי שישמש את אחיו של ראמי. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הודעת עובדת חברת ההשכרה לפיה העורר 2 ביקש לשכור את הרכב ליום אחד בלבד אשר קדם למועד הגעתו של אחיו של ראמי לישראל.

• 8.            לגבי העורר 1 אין ראיות ישירות בדבר הימצאותו, בעת המעשה, במקום פיצוץ הרימון. עם זאת, אין חולק על כך שהעורר 1 הגיע, יחד עם העורר 2 ועם ראמי, במכונית השכורה לבית החולים מאיר בסמוך לאחר ההתפוצצות. מהודעתו של המאבטח בבית החולים עולה, כי העורר 1 אמר לו שראמי נפגע מהתפוצצות רימון. ברכב השכור נמצאו כפפות וכן אקדח אשר הוחזק על-ידי העורר 1 שלא ברישיון. בהתייחס לשאלה, כיצד הגיע לרכב של ראמי והעורר 2, מסר העורר 1 בחקירתו במשטרה, כי בערב האירוע היה בחנות לחומרי בנין עם מספר חברים והחל לצאת לביתו. כשהגיע לביתו קיבל שיחת טלפון מהעורר 2 שאמר לו כי ראמי נפגע באירוע וקבע להיפגש עמו במגרש לחומרי בנין בטירה. לטענתו, הוא הגיע לנקודת המפגש ומשם נסע עם העורר 2 ועם ראמי לבית החולים. העורר 1 טען כי הוא אינו יודע כיצד נפצע ראמי. גרסה זו של העורר 1 אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של המאבטח בבית החולים, לפיה העורר 1 אמר לו שראמי נפגע מהתפוצצות רימון. גרסת העורר 1 אינה עולה בקנה אחד גם עם דברי העורר 2 לפיהם הוא לא שוחח עם העורר 1 בטלפון וכי לאחר האירוע הוא הגיע לחנות לחומרי בנין ואז קרא לעורר 1 אשר הצטרף אליהם לנסיעה לבית החולים. טענתו של העורר 1 אף אינה עולה בקנה אחד עם פלטי השיחות של הטלפונים הניידים שלו ושל העורר 2 מהם עולה כי לא קוימו ביניהם שיחות טלפון עד הגעתם לבית החולים. ראיה נוספת הקושרת את העורר 1 לרכב השכור ולאירוע היא טביעת אצבע שלו אשר נמצאה על אחת מלוחיות הזיהוי שהוצמדה לרכב השכור. מחומר הראיות עולה, כי לוחיות הזיהוי ברכב השכור הוחלפו על-ידי לוחיות זיהוי אשר נגנבו ממכוניות אשר חנו בתחנת הרכבת בכפר סבא באותו היום. טביעת אצבעו של העורר 1 נמצאה על גבי אחת הלוחיות. מפלטי איכון של מכשיר הטלפון הנייד עולה כי העורר 1 היה ביום האירוע בכפר סבא, שם נגנבו לוחיות הרישוי וזאת חרף טענתו כי ביום האירוע לא היה בכפר סבא. גם לכך לא ניתן על-ידי העורר 1 הסבר של ממש.

• 9.            בהמשך חקירותיהם שמרו העוררים על זכות השתיקה וסירבו להשיב על שאלות.

• 10.         מהאמור לעיל עולה, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום, לפיו העוררים קשרו קשר לפוצץ רימון בסמוך לביתו של המתלונן. אכן, נכונה טענתם של העוררים כי הראיות בתיק הנן ראיות נסיבתיות בלבד, אולם, לעניין זה נקבע כי היותו של כתב-האישום מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אינו שולל אפשרות של מעצר עד תום ההליכים, אם הראיות הנסיבתיות מצטרפות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, שיש בהן סיכוי סביר להרשעה. יחד עם זאת, כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה, שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראה למשל: בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם); בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לעניין זה, אני סבור כי מכלול הראיות הקיימות כמפורט לעיל, קושרות את העוררים לאירוע והמסקנה הלכאורית בדבר סיכויי הרשעתם מבוססת דיה. שקריהם של העוררים ושתיקתם ברוב שלבי החקירה מחזקים מסקנה זו ומהדקים את צבת הראיות הסוגרות עליהם (השווה: בש"פ 6241/04 סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

• 11.         עם זאת, אציין כי מחומר הראיות לא ברור האם אכן הייתה כוונה לפגוע במתלונן כנטען בכתב האישום, או שמא הקשר היה לזרוק את הרימון לעבר ביתו של המתלונן רק על מנת להפחידו, בשלב זה, לשאלה זו אין משמעות רבה, שכן גם אם דובר בזריקת רימון על מנת להפחיד את המתלונן, די בכך כדי להקים נגד העוררים חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

• 12.         העוררים לא הפריכו חזקת מסוכנות זו. אשר לחלופת המעצר, אני סבור שקשירת קשר כדי לזרוק את הרימון, גם אם הדבר נעשה לשם הפחדה בלבד, מעידה על מסוכנות רבה שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר (ראה: בש"פ 10355/04 גאז נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בנסיבות אלו, אני סבור כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו שלא ניתן להפיג את מסוכנותם של העוררים בדרך של חלופת מעצר.

• 13.         הערר נדחה.

           ניתנה היום, ט"ז בסיון תשס"ה (23.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: